באחרונה אנו מתבשרים על יותר ויותר הסכמי פשרה בהליכי תובענות ייצוגיות צרכניות. הסכמי הפשרה הם הדרך הנפוצה לסיום ההליך של תובענות ייצוגיות צרכניות. אך האם מדובר גם בדרך הראויה והטובה ביותר לסיום ההליך?
התובענה הייצוגית נועדה לאפשר לתובע יחיד לתבוע בשם קבוצה של אנשים, במקרה בו הנזק שנגרם לכל אחד מהם הוא בעל ערך נמוך יחסית, אך הנזק המצרפי הוא רב. אחד המאפיינים המיוחדים של הליך התובענה הייצוגית הוא שהתובע הייצוגי לא מקבל את הסכמתו של כל אחד מקבוצת התובעים לשם הגשת התביעה. למרות עובדה זו, פסק הדין אשר מתקבל בהליך מהווה מעשה בית דין עבור כל חברי הקבוצה.
לסיום התובענה הייצוגית הצרכנית בדרך של פשרה יתרונות וחסרונות. היתרונות המרכזיים הינם וודאות הצדדים באשר לתוצאת ההליך והחיסכון בעלויות לאור קיצור משך ההתדיינות. מפרספקטיבת הנתבע כגוף מסחרי קיימים יתרונות נוספים, כגון הפגיעה הפחותה במוניטין והעדר הצורך בחשיפה מלאה של פרטי התובענה, דבר שעלול להיות כרוך בחשיפת סודות מסחריים.
לצד יתרונות אלו לפשרה מספר חסרונות מרכזיים. ראשית, בהיבט ההרתעה, קיימות פשרות אשר אינן גורמות לנתבע חסרון כיס ועל כן אינן משיגות את ההרתעה הנדרשת. בכך יש כדי לעודד מציאות של תת-אכיפה. חסרון נוסף הינו הפקעת זכות היחיד ליומו בבית המשפט לטובתו של התובע המייצג, כאשר לעיתים האינטרסים של התובע המייצג אינם מתיישבים עם האינטרסים של היחיד. חיסרון זה מאפיין את ההליך הייצוגי באופן כללי, אך הוא בא לידי ביטוי ביתר חומרה בהסכמי הפשרה, ובדגש על "פשרות קופונים", בהן ארחיב בהמשך. זהו ביטוי ל"בעיית הנציג".
בעיית הנציג נובעת מקיומו של ניגוד עניינים בין התובע המייצג ובא כוחו, לבין קבוצת הצרכנים המיוצגת. הקבוצה איננה פעילה בניהול התביעה, ולעיתים איננה מודעת להליך המתקיים בעניינה או לסיכויי ההצלחה של התביעה. דבר זה מותיר כוח רב בידי התובע הייצוגי. סכומי הכסף הגבוהים הכרוכים בהליך מחזקים לעיתים את ניגוד העניינים בין התובע לבין הקבוצה, כאשר האינטרס של עורך הדין עלול להיות זכייה בשכר טרחה נאה באמצעות פשרה, אשר תצריך השקעה פחותה בהרבה של זמן ומשאבים. זאת, גם אם הפיצוי לקבוצה לא יהיה הפתרון הטוב וההוגן ביותר שהקבוצה יכולה היתה לקבל.
למאמר המלא:
